פרק שירה התחבר בשלהי התקופה התלמודית בסביבות המאה החמישית-שביעית . הוא נשמר בכתבי יד קדומים כגון בגניזה בקהיר . המוטיב המרכזי הוא שלכל יצור ויצור, לכל נברא, יש פסוק מיוחד המבטא את סגולתו ושירתו. כל דבר בטבע משבח לבורא: שמים וארץ, שמש וירח, כוכבים ועננים, ירקות ועצים, שרצים ועופות, בהמות וחיות. אפשר לסכם את ששת הפרקים בשישה מושאים: שיר השמים והארץ; שיר היום, הלילה וכוחות הטבע; שיר הצומח; שיר העופות; שיר הבהמות והחיות; שיר השרצים. ששת השירים מקבילים לששת ימי המעשה. בשבת שרים את “שיר הייחוד” (אַנְעִים זְמִירוֹת).